דחיית "הלכת העמימות"- הכף מכרעת לקיום המום כמום מולד

השופט אברהם אברהם

רקע

1.         עניינה של תביעת המערערת (בע"א 1009/06, המשיבה בע"א 1016/06, ולהלן - 'המערערת') - פיצוי על נזקי גוף שנגרמו לה, לפי טענתה, בתאונת דרכים. המערערת היא ילידת יום 2.8.1991. התאונה הנטענת התרחשה ביום 21.5.1994, משמע בהיותה כבת שלוש שנים.

2.         כעולה מכתב התביעה, המערערת נפגעה, כהולכת רגל, ממכונית בה נהג המשיב 1 (בע.א. 1009/06, המערער 1 בע.א. 1016/06, ולהלן - 'המשיב'). המשיבים כפרו באירוע התאונה. בית המשפט קמא קיבל, לאחר שמיעת ראיות, את גירסת התביעה וקבע, כי המערערת אמנם נפגעה בתאונת דרכים כמתואר בכתב התביעה. אחר כך פנה לברר את הנזק שנגרם למערערת, לאחר שבמהלך עשר שנות ניהולו של המשפט נתמנו ארבעה מומחים, שחיוו דעתם על מצבה של המערערת, ופסק לה פיצוי בסך של 351,992 ש"ח.

3.         הן המערערת והן המשיבים לא רוו נחת מפסק הדין, והם משיגים את השגותיהם עליו, בערעורים נפרדים שהניחו לפנינו, כאשר המערערת משיגה על שיעור הפיצוי שנפסק לה, בעוד המשיבים מבקשים לשכנע בטעות שטעה בית המשפט בכך שקבע, כי המערערת נפגעה בתאונת דרכים לפי גירסת התביעה; אחר כך הם טוענים, כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה שהופיעה אצל המערערת שלוש שנים אחרי התאונה, ומכאן שלא הם האחראים להופעת המחלה; לחילופין הם טוענים, כי יש להטיל עליהם אחריות חלקית בלבד להופעת המחלה, לפי דוקטרינת הסיבתיות העמומה; ועל כל אלה הם מוסיפים טענות לטעויות שנפלו בחשבון הפיצוי שעשה בית המשפט קמא, על רכיביו השונים.

4.         זה הוא, בקליפת אגוז, הרקע לשני הערעורים שהביאו בפנינו בעלי הדין להכרעה. הדיון בשניים נתקיים במאוחד, אין צריך לומר.

מכאן אנו פונים לדון בנקודות המחלוקת שעלו בכתבי הערעור, ותחילה לשאלה, האם אמנם הוכח אירוע התאונה, אם לאו.

אירוע התאונה

5.         בית המשפט קמא מצא לקבוע, כאמור, כי התאונה ארעה לפי שסיפרו עדי התביעה, משמע - כי המערערת עמדה בקדמת מכוניתו של המשיב, שהיתה אותה עת בעצירה מוחלטת, אחר כך החלה המכונית בנסיעה - שאז דרסה את המערערת, זו נתגלגלה מתחת למכונית ויצאה מצידה האחורי. היא נפגעה מן המכונית. המשיב אסף אותה מייד לבית החולים.

6.         המשיבים מבקשים לשכנענו בטעות שנפלה אצל בית המשפט קמא בקבלו את גירסת המערערת ביחס להתרחשות התאונה. בעשותם כן הם מבקשים מאיתנו להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא שבכגון דא לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב, והדברים נכונים שבעתיים כאשר קביעת העובדות נשענת, בין היתר, ואולי בעיקר, על עדויותיהם של מי שהעידו והרשימו את השופט בערכאה הדיונית, וזהו בדיוק שארע בענייננו. עיינתי בכל טענותיהם של המשיבים, ובכל אלה לא ראיתי כל הצדקה להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. אין לי להיזקק לכל אחת ואחת מטענות אלה שבפי המשיבים, כי אם לאחדות מהן,  שהתשובה להן עשויהלהפיס את דעתם, זוהי תקוותי.

7.         ובכן תחילה אציין, כי לא נעלמה מעיניי שגגתו של בית המשפט קמא, שהניח בטעות, כי אין מחלוקת שהמערערת היתה תחילה בקדמת המכונית, ואחר כך נראתה מאחוריה. הדברים אכן היו שנויים במחלוקת, באשר הם לא היו מקובלים על המשיבים. אלא שבכך אין כדי לשנות מן המסקנה, שהושתתה על עדויות עדי התביעה. לא התעלמתי גם מן העובדה, שקביעת העובדות נשענה, בין היתר, על עדויותיהן של שתיים, שלבד מהיותן בנות משפחה למערערת (קרי אחותה ודודניתה), ולצד העובדה, כי השתיים היו צעירות מאד, הרי שבעדויותיהן גם נתגלו סתירות ופרכות (כגון עדותן, כי המכונית נסעה במהירות רבה, בעוד אנו יודעים, מפי עדים אחרים, כי הפגיעה במערערת היתה לאחר שהמכונית החלה בנסיעה, לאחר עצירה). ובכל זאת מצאתי, כאמור, כי אין מקום להתערבות בקביעת העובדות, באשר אלה נסמכו, בין היתר, על עדויותיהם של שני בוגרים (עדי התביעה סמועי ובשיר), שלכאורה אין להם כל אינטרס בתביעה, והם העידו את שראו עיניהם, ובית המשפט האמין להם. מן הצד האחר ראינו, כי בית המשפט בחר שלא לילך אחר עדויותיהם של המשיב ושל אחותו (שהיתה עמו במכונית בעת התאונה), לאחר שהתרשם מן האופן בו העידו בפניו. על כך נוספת העובדה, כי מייד לאחר התאונה אסף המשיב את המערערת במכוניתו והבהיל אותה לבית החולים, שם הודיע כי היא נפגעה בתאונת דרכים, ואחר כך גם הגיע לבקרה ארבע פעמים, וכל הנסיבות הללו מתיישבות עם מסקנתה של השופטת קמא בדבר האופן בו ארעה התאונה.

8.         סיכומה של נקודה - לא ראיתי כל הצדקה להתערבותנו בקביעת העובדות בקשר עם האופן בו ארעה התאונה. אמור מעתה: המערערת נפגעה מן המכונית בה נהג המשיב, לאחר שהמשיב החל בנסיעה, משמע הפגיעה ארעה במהירות נמוכה, המערערת נפלה ארצה, המכונית חלפה מעליה, והיא נמצאה מייד אחר כך מאחורי המכונית, כשהיא חבולה בראשה.

קשר סיבתי

9.         שלוש שנים לערך אחרי התאונה (יוני 1997) אובחנה אצל המערערת אנצפלוצלה (חדירה של קרום המח ונוזלים לגולגולת). מחלוקת רבתי נפלה בין בעלי הדין בשאלה, האם מקורה של האנצפלוצלה בתאונת הדרכים, או שמא מקורה במום מולד. השופטת קמא קיבלה את עמדת המערערת וקבעה, כי האנצפלוצלה מקורה בתאונה. על קביעה זו משיגים לפנינו המשיבים בערעורם. הם טוענים, כי לא זו בלבד, שהמערערת לא הוכיחה, לפי מאזן ההסתברויות, כי התאונה היא הסיבה לאנצפלוצלה, כי אם הוכח, שמרבית הסיכויים הם, שמקורה של האנצפלוצלה במום מולד. לחילופין נכונים המשיבים להניח, כי לא ניתן לדעת את הסיבה להופעת האנצפלוצלה אצל המערערת, משום שזו עשויה להופיע משתי סיבות אפשריות (מולדת או חבלתית), ועל כן הם נכונים לפצות את המערערת על יסוד הנחה זו, ועל פי ההסתברות של כל אחת משתי הסיבות האפשריות לגרימת האנצפלוצלה.

10.        בית המשפט מינה את ד"ר פלד מומחה מטעמו. בסיכומה של חוות דעתו הוא מציין:

'לאור כל האמור הנני בדעה כי אכן יש לקשור את התהוות האנצפלוצלה לתאונה'.

השופטת קמא קבעה את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הופעת האנצפלוצלה מתוך שנסמכה על עמדתו של ד"ר פלד והיא מציינת (ע' 5 לפסק הדין):

'... סברתו של ד"ר פלד והסבריו למסקנה אליה הוא הגיע כי המדובר בארוע טראומה ולא מום מולד משכנעים עד מאוד ואני מקבלת אותם'

            בכך נתפסה השופטת קמא לכלל טעות. ראשית, אפילו היה ד"ר פלד מסיים את חוות דעתו בקביעה ברורה וחדה, לפיה האנצפלוצלה הופיעה אצל המערערת בגלל התאונה ולא בשל מום מולד, הרי שהקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי היא שאלה משפטית שעל בית המשפט לענות בה, כשחוות דעתו של המומחה אינה אלא כלי עזר להסתייע בו. שנית, והיא החשובה, ד"ר פלד לא קבע, לא במובאה שהבאנו למעלה, ובודאי לא בגוף חוות הדעת או בעדותו בבית המשפט, כי מקורה של האנצפלוצלה איננו במום מולד. אדרבא, לטעמו מרב הסיכויים הם, שהאנצפלוצלה מקורה במום מולד, אלא שהוא לא יכול היה לשלול את האפשרות, כי מקורה בכל זאת בתאונה, ולכן ציין את שציין בסוף חוות דעתו ('יש לקשור את התהוות האנצפלוצלה לתאונה').